טו בשבט בגן הילדים
מאת כרמי ינון | חורף תשפ"ג
טו בשבט הוא חג ייחודי בשנה, חג אמצע החורף. אמנם החורף בישראל אינו דרמטי לעומת ארצות צפוניות אך בכל זאת הוא קר, חשוך ורבים מן העצים עומדים עירומים ללא עלים. כתוב בתורה "כי האדם עץ השדה" (דברים, כ, י"ט) וכמו העץ גם האדם עומד באמצע החורף ללא עליו, חשוף עם ליבו ורגשותיו לסובב אותו. דווקא בזמן בו בחוץ רטוב וקר האדם מתכנס פנימה אל תוך ביתו ומבקש להכיר טוב יותר את עצמו.
כדי להכיר את עצמנו נתבונן בעצים שסביבנו. לעץ ענפים ירוקים וגמישים, גזע עבה וחסון ושורשים שלתוך בטן האדמה משתרעים. כמו לעץ לאדם יכולת להתגמש ולהשתנות עם הזמן, כמו לעץ לאדם יש אני - מרכז פנימי יציב וחסון שעומד בפני פגעי מזג האוויר, וכמו לעץ לאדם יש שורשים שמשתרעים אל עברו, אל מסורת של משפחה, קהילה ועם.
בעוד שמבוגרים הינם כמו עצים בוגרים ובשלים ילדים הם רכים וקטנים בשנים. כדי לצמוח ולגדול הם זקוקים לחום ואהבה, להכוונה מסורה ולקשר עמוק עם הסביבה. ממש כפי שאנו מעניקים לאילן הצעיר תמיכה מן החוץ, הגנה והשקיה כך עלינו לעמול תדיר להעניק לילדים סביבה ראויה, תומכת ומזינה. בגן הילדים כדי לתמוך בצמיחתם של הילדים אנו מעניקים להם מזון לחיים. באמצעות מלאכות, שירים וסיפורים אנו מלמדים אותם את עובדות החיים. אנו מקשרים אותם אל מסורת של קהילה ועם, מכוונים אותם אל עתידם ומסייעים להם לבנות בטחון עצמי ביכולתם. כך כל סיפור, מלאכה ושיר הינם משל שמזין, תומך ומפרה את גדילתם של הילדים.
הכנת עציצי בוץ
בגן הילדים כחודש לפני טו בשבט אנו מכינים עם הילדים עציצי בוץ מקושטים במיני עלים וזירעונים. בתוך העציץ אנו טומנים פקעת גדולה ומשקים. וכך לאט לאט, לקראת טו בשבט מבצבץ לו גבעול ירוק קטן מתוך האדמה, הולך וצומח ובטו בשבט מצמיח ניצן. הילדים מדי יום משקים ומצפים, מתבוניים בפלא הצמיחה והגדילה.
להכנת עציצי הבוץ תחילה אוספים את כל החומרים: מיני זירעונים ועלים יפים, בתקופה הזו ניתן למצוא זרעים אדומים, כתומים עלי שלכת יפים ומחטים ירוקים. את כל הזירעונים והעלים מפרקים מן הענפים וממיינים כך שיהיה נוח בהמשך להדביק אותם לעציצים. כשהחומרים מוכנים אז מכינים את עיסת הבוץ. כדי להכין את עיסת הבוץ יש להכין מראש קערה גדולה, אדמה חומה ללא אבנים, נייר גרוס, דבק לבן ומים חמים. העיסה צריכה להיות כמו עיסה של עוגה – לא נוזלית מדי ולא יבשה מדי.
הוראות הכנה:
• למלא קערה בנייר גרוס
• שתיים / שלוש כוסות דבק (תלוי כמה הנייר דחוס).
• שתיים / שלוש כוסות אדמה (אם זה לא מספיק חום להוסיף עוד) .
• מים חמים ומערבבים.
את עיסת הבוץ מדביקים על גבי עציץ פלסטיק של משתלה. מדביקים שכבה בעובי של 1-1.5 ס"מ, כך שכאשר העיסה תתייבש היא תהיה יציבה וחזקה. לעיתים צריך לעזור לילדים בהנחת העיסה על גבי עציץ הפלסטיק. לאחר שהעיסה מונחת על העציץ הילדים מניחים את העלים והזירעונים על העיסה הרטובה. חשוב ללחוץ על הזירעונים ולהטביע אותם בתוך העיסה כך שלא יתפרקו מהעציץ בשלב היבוש. כאשר המלאכה מוכנה מניחים את העציצים ליבוש על גבי נייר כך שהעציץ לא ידבק למשטח. כדאי להניח את העציצים לייבוש במקום חם כך שיתייבשו מהר יותר – עדיף בתוך הגן ליד מקור חום ולא בחוץ. משך היבוש עשוי להמשך כמה ימים.
לאחר שהעציצים התייבשו כראוי עורכים טקס קטן בו ממלאים את העציץ באדמת גן וטומנים בו פקעת. אנו נוהגים לטמון פקעת של נרקיס שצומח מהר ותוך כחודש כבר צומח גבעול ירוק ואפילו ניצנים. את הנרקיסים כדאי לגדל בתוך הגן במקום חם. בשלב הצימוח הראשוני הפקעת זקוקה לחום שנמצא בתוך הגן והאור פחות חשוב. כאשר כבר יש גבעול ירוק ניתן להניח את העציצים ליד חלון או להוציא את העציצים החוצה. חשוב שהעציצים יהיו מוגנים מפני הגשם, גשם עשוי לקלקל את עיסת הבוץ. כמובן שניתן לשתול בעציץ כל צמח שרוצים אך כדאי לזכור שלוקח זמן לזרעים ופקעות לצמוח כך שאם רוצים שהילדים יחוו את תהליך הצמיחה בגן צריך לטמון את הזרע או הפקעת זמן מה לפני טו בשבט. בהצלחה!
פרח השני | מאת כרמי ינון
בארץ רחוקה רחוקה, בשדה רחב מידות, עומד לו עץ אלון עתיק יומין. ענפי העץ מתנועעים ברוח הקלילה, יודעים את כל רחשי ליבו של השדה. אם תיגשו אל העץ ביום יחיד ומיוחד, יום שחוזר על עצמו רק פעם בשנה, תגלו תגלית מופלאה. באותו היום, תחת האלון העתיק, תמצאו מרבד של פרחי שני. פרח השני הוא פרח קטן וצנוע שצבעו כתכלת השמים, ריחוק מתקתק והוא כולו הוד והדר.
האגדה מספרת שפעם חיו להם באותו הארץ, באותו השדה, אח ואחות. האח היה גדול וחזק והאחות עדינה וביישנית, שערה זהוב ולה זוג עיני תכלת. האח הגדול תמיד היה שומר על אחותו הקטנה. "האם תשמור עלי תמיד?" היתה שואלת האחות את אחיה. וזה תמיד היה משיב "אל פחד אחותי, תמיד אהיה לך למגן."
יום אחד ארז האח את חפציו, עזב את אחותו ויצא לדרך לחפש הרפתקאות. המסע הוביל אותו הרחק הרחק מאחותו. אל אף שחיי המסעות היטיבו עמו והוא גדל והתחזק, כל איימת ששם לבו לפרחים הכחולים הקטנטנים הפורחים לצדי הדרכים, נזכר היה בעיניה של אחותו.
אחרי שנים רבות שם האח פעמיו בחזרה אל ביתו. אך כשהגיע לאותו השדה מצא בית נטוש וריק. כה עצוב היה עד שלא יכל למוש ממקומו ורק מירר ומירר בבכי. לבסוף, כשיבשו דמעותיו, החליט שעליו למצוא את אחותו, עד קץ הימים יחפשה.
מכיוון שלא היה לו ולו רמז דק היכן אחותו החליט האח שעליו ללמוד את שפת הצמחים והחיות, רק אלו יודעים היכן אחותו. האח יצא לדרכו ובכל צעד ושעל היה מתבונן, לומד ושאול בלבו. במסעותיו פגש ברועה צאן זקן. "התוכל ללמדני לדבר עם הצמחים והחיות?" שאל האח את הרועה. "היה לתלמידי ולמד." כך ענה לו הרועה. האח חי שנים ארוכות בחברת הרועה ולמד ממנו את כל סודותיו, או אז יצא לדרך לתור אחר אחותו.
בנדודיו הרבים היה שואל כל צמח וחיה היכן אחותו. מסעותיו הובילהו לצוקים רמים. שם פגש בנשר ושאל אותו על אחותו. הנשר נשא את האח על גבו על פני שנה ויותר. לבסוף הגיעו במעופם לאותו הבית, באותו השדה. האח שנהיה כבר לזקן בימים, ראה את כל אותם פרחי התכלת שהזכירו לו את אחותו במסעותיו הרבים. מכיוון שידע לדבר עם הצמחים יכל לשמוע את קול אחותו קורא לו מהם: "כל כך התגעגעתי אליך אחי עד שהפכתי לפרחי התכלת שליוו את מסעותיך." מספרים, שאותו האח הזקן, הפך לעץ האלון השומר על פרחי התכלת העדינים, הפורחים שנה בשנה, ביום המפגש המחודש שבין האח לאחות.
