אם זו לא היית את, כבר הייתי מזמן זורקת הכל והולכת!"  כך אמרתי לתמרי, באמצע סשן הציור הרביעי שלי איתה. זה היה אחרי שבמשך דקות ארוכות, ניסיתי לשווא, לאלף את להבות המדורה שבציור, כדי לגרום להן לבעור בגוונים ובמידה שאני רוצה, והר הגעש שבתוכי כבר החל לגרגר ולנהום.. זו לא היתה הפעם הראשונה בה הגופנפש שלי הגיב חזק כל כך למכחול טבול בקצת צבע. ותמרי? ממשיכה לשבת לה שם, בשלווה גמורה, בחיוך קורן אור ובלב אוהב ללא תנאי. בוראת ומשמרת את המרחב המקודש הזה, המאפשר להפגש ככה- חמושה במכחול בלבד- עם כל השדים הכי ותיקים וערמומיים שלי, ולדעת שאני עטופה ומוגנת מכל רע.  מנחה אותי בעדינות, בכבוד עמוק לכל צעד- מהסס או בוטח- במסע שלי.  ככה היא עושה את זה- עם כל הרכב ובכל גיל- עם יחידים, עם זוגות, עם הורה וילד.ה, עם קבוצות אינטימיות.. בטבע- שהוא ביתה, או בבית- שהוא הטבע שהינה. (טיפ: אני כבר "נתתי אותה" כמתנת בת מצווה לסשן אם ובת:) נושמת לתוכי את תהליך הציור הלא גמור, לקראת המשך המסע המופלא הזה. תודה תמרי אהובה, על האומץ, האמונה והנדיבות העצומים שבך- לפסוע בדרכך ולהשפיע מתנותייך לעולם 💜