המחקר מגלה גם הבדלים מעניינים בתדירות העיסוק באמנות ובסוגי החומרים בהם משתמשים. בגן העתידי עובדים עם חומרי אמנות באופן יומיומי, מתוך אמונה שהתנסות חוזרת ונשנית מפתחת מיומנויות ומעמיקה את הלמידה. כפי שמסבירה אחת הגננות: "ההתנסות החוזרת והיומיומית נותנת לילדים ביטחון.. נותנת להם שליטה טובה בחומר... ההתנסות החוזרת הזו תורמת ללמידה העצמית ולתחושת המסוגלות." בגן האנתרופוסופי, לעומת זאת, יש סדר שבועי קבוע לכל פעילות.

אחד הממצאים המפתיעים הוא ההבדל בתפיסת תפקיד הגננת. בגן העתידי הגננת היא בעיקר מאפשרת ומעודדת, בעוד שבגן האנתרופוסופי היא מהווה מודל לחיקוי ומשתתפת באופן פעיל ביצירה. אחד הגננים האנתרופוסופיים מסביר: "הגנן נמצא שם כדמות ראויה לחיקוי ולדוגמה... הילד מחקה את הפעילות של הגנן. ביציבה הזקופה על הכיסא. איך שהוא מחזיק את המכחול או את הצבע, איך שהוא מניח את היד, איך שהוא עובד מתוך שקט פנימי, ריכוז ומיקוד".

המחקר מציע נקודת מבט חדשה ומרעננת על שתי הגישות הללו, ומעלה שאלות מעניינות על המשמעות של חינוך לאמנות בגיל הרך. האם יש דרך "נכונה" אחת? האם ניתן לשלב בין הגישות?

אם אתן מתעניינות בחינוך לאמנות, או סתם סקרניות לגבי גישות חינוכיות שונות, העבודה הזו היא קריאת חובה עבורכן. היא מספקת הצצה מרתקת לעולמן של גננות מובילות, ומעוררת מחשבה על הדרך בה אנו מחנכות את ילדינו ליצירתיות ולאמנות.