בכפר קסום, בין עצים ופטריות,

חיים להם גמדים, קטנים ונמרצים.

כל היום הם עובדים, שרים ומבשלים,

ובמחילות עמוקות אוצרות מחפשים.

בתי פטרייה צבעוניים פזורים בשדה,

וריח מרק שורשים באוויר עולה.

צחוק ילדים נשמע מכל פינה,

והשמש מחייכת, מאירה ומזהירה.

במרכז הכפר מגדל גבוה מתנשא,

ובראשו גמד צופה, גנומוס הוא נקרא.

במשקפת קסומה הוא מביט למרחקים,

מעבר להרים, אל יערות עבותים.

שם, מעבר לעצים ולנחלים הזורמים,

חי ענק הסלעים, גדול מכל הענקים.

לפעמים הוא יוצא, מטייל ביער,

ואז כל הגמדים נכנסים למשמר.

יום אחד, כשהשמש בשמיים זרחה,

גנומוס במשקפת הביט בדאגה.

"הו לא!" הוא קרא, "הענק מתקרב!

צריך להזהיר את כולם, ומהר!"

הוא תפס את הפעמון, צלצל בכל כוחו,

"דינג-דונג! דינג-דונג!" נשמע קולו.

הציפורים הצטרפו במקהלה רמה,

והגמדים ידעו - הגיעה השעה.

גמדה קטנה, לילי שמה,

שיחקה בחצר עם בובה אהובה.

כששמעה את הפעמון, קפצה על רגליה,

עיניה פעורות, מביטות בדאגה.

אמא של לילי מיהרה אליה בריצה,

לקחה את ידה בחיבוק של הגנה.

יחד הן מיהרו אל המחילה הקרובה,

אמא מגוננת, ולילי בטוחה ורגועה.

בשקט ובזריזות, כמו על קצות אצבעות,

כל הגמדים עזבו את כל העבודות.

למחילות העמוקות נכנסו בטיפים טיפים,

שם הרגישו מוגנים, בטוחים ורגועים.

לילי אחזה בידה של אמא בחוזקה,

ובידה השנייה את הבובה החזיקה.

המחילה הייתה חשוכה, אך חמימה ונעימה,

והגמדים התכרבלו בשמחה.

אמא של לילי ליטפה את ראשה ברוך,

"אל דאגה, יקירתי, הכל יהיה בטוח.

המחילות שלנו עמוקות וחזקות,

גם אם סלע יתגלגל, לא יגיע אלינו למטה."

בינתיים, מעליהם, הענק התקרב,

צעדיו הכבדים הרעידו כל סלע ועשב.

"בום... בום..." נשמעו רעמי צעדיו,

והגמדים במחילה הקשיבו בדריכות לקולו.

במחילה החשוכה, לילי הביטה סביב,

ראתה פנים מוכרות, כל אחד קרוב וחביב.

סבא גמדון הדליק פנס גחליליות,

והאור הרך האיר את המחילות.

"בואו נשיר שיר," הציע סבא בחיוך,

"על ארוחה דשנה וסיר מלא בדייסה."

וכך, בזמן שהענק צעד מעל ראשיהם,

הגמדים שרו בשמחה, קולם מתנגן ונעים.

למעלה, בין העצים, הענק המשיך לטייל,

חיפש ענף ארוך, את שיניו לנקות רצה בלי כל עיכוב.

הוא לא ידע כלל על הגמדים הקטנים,

שמתחת לרגליו חיים חיים שלווים.

בסוף מצא ענף, ארוך ומתאים,

ניקה את שיניו הענקיות בהנאה.

"אה," הוא נאנח, "כמה טוב,

עכשיו אחזור הביתה, לנוח קצת."

כשהענק התרחק, והשקט חזר ליער,

גנומוס שוב צלצל בפעמון, אך הפעם בעדינות יותר.

"דינג-דינג!" נשמע הצליל הרך והנעים,

והציפורים הצטרפו בציוצים שמחים.

לאט לאט, הגמדים יצאו מהמחילות,

מביטים סביב בזהירות ובהתרגשות.

לילי צעדה החוצה בהיסוס, אוחזת ביד אמה

עיניה סורקות את הסביבה

"הענק הלך" אמרה אמא בחיוך,

"עכשיו אפשר לצאת ולשחק בחוץ

הגמדים יצאו לאור, עיניהם מצטמצמות בשמש,

שמחים לראות שהכל נשאר כשהיה, ממש!

לילי רצה לגינה, לחבק את הפרחים,

ולספר לחברים על הרפתקת המחבואים.

בכפר הגמדים הקטן, הכל שב אל מקומו,

וכולם ידעו - יחד, תמיד נהיה בטוחים פה.