את הסיפור המצורף כתבתי לבן שלי, לכבוד יומולדת 8. כמו הרבה ילדי ישראל - השנה הזאת בחייו עמדה בסימן התמודדות עם פחדים.

המסע של יהונתן 

כשהתחילה המלחמה יהונתן פחד להיות לבד אפילו לרגע. הוא מאד פחד מאזעקות וטילים, (אפילו שעוד לא היו אז) ובהשך הם הם הגיעו, בגדול ….

במהלך השנה הזו יהונתן נאלץ להתמודד עם כל מה שהוא פחד ממנו (כמעט). הוא חצה פחדים שלא דמיינתי שיוכל, באומץ, בכוחות ובחוכמה מעוררי השראה. למרבה הפליאה יהונתן יצא מהשנה הזו זקוף וחזק יותר, בטוח ביכולות שלו להתמודד עם דברים מפחידים.

ביומולדת 8 הוא בחר לעשות לחבריו חדר בריחה בממ"ד,עם חושך מוחלט, צלליות של רוחות רפאים וקולות מפחידים, לחשים וכשפים, ודלת נעולה, שנפתחת רק כשפותרים את כל החידות.

תוך כדי החגיגה הבנתי שהוא מספר לנו על השנה הקשה הזו, וחוגג את מסע הפחדים שהוא ממשיך וצולח, כל יום עוד קצת. 

אז כתבתי לו סיפור כדי להודות ולהוקיר את המסע שלו, ושל ילדים רבים דומים לו. לברך על היכולת של ילדים לחצות קשיים רבים ממה שנדמה לנו. 

במקביל ניסיתי לחשוב מה עזר ליהונתן בהתמודדות הזאת, ולפרק לצעדים ושלבים את המסע שלו עם הפחד. 

אני פוגשת הורים וילדים רבים שמתמודדים עם הפחד דווקא עכשיו, כשהמצב קצת נרגע, ואפשר סוף סוף להוציא את מה שהצטבר בפנים. כשאמא ואבא מספיק חזקים כדי להכיל את הקושי  אני חושבת שזה רגע קריטי, כשהמערכת הביתית מתייצבת טיפה, ויכולה לאפשר עיבוד בריא ונכון, כדי שהפחד יהפוך למקור עוצמה ולא לפצע.

לבחור את הסיפור

זה רגע שבו אנחנו מעצבים את הסיפור המשפחתי שלנו: איך עברנו את השנה האחרונה. אף אחד מאיתנו לא האמין שיצטרך לתווך לילדיו התמודדות עם מלחמה- אבל אם כבר- עדיף לבנות סיפור של נצחון. כולנו ניצחנו השנה, כשהמשכנו לתפקד בתוך אתגרים לא יאומנו, כשהצלחנו להכיל את הקושי של עצמנו ושל ילדינו, ואולי אפילו של אנשים אחרים. כשפגשנו פחדים גדולים, והם לא שיתקו אותנו למרות הכל. 

למדתי מיהונתן את החשיבות של לעצור רגע, ולהגיד: "זה לא מובן מאליו". זה אפילו הישג. כשאנחנו נותנות להישג הזה לרגע מקום- אנחנו בונות דימוי עצמי של חוסן ושל מסוגלות, ומכניסות הביתה שפה של התמודדות ויכולת. אלו כלים חשובים לילדים, בתקופה שלנו. אנחנו מאירים בפנס את החלקים של ההתמודדות, ולא רק את החלקים של הפחד. ככה מעצבים תודעה בריאה. 

לא לפחד מהפחד

 ועדיין, אנחנו פוגשים היום המון ילדים חוששים, דרוכים, מכווצים, נצמדים, כפייתיים, וגם-תוקפניים. כולם מנגנוני התמודדות בריאים, עם פחדים שמצפים את הילד ללא שליטה. (לפעמים זה מסתתר עמוק, בעיקר אצל בני נוער, וחשוב לשים לב לסימנים עדינים, כמו קושי להיות לבד או לצאת מהבית בחושך.) 

השבוע פגשתי בהדרכה אמא שבנה מבטא פחד מוות כבר תקופה ארוכה, ונדמה שניסינו הכל. במפגש האחרון נגענו דווקא בפחדים של האמא, ובתסכטל על שהיא מורישה לבן שלה פחדים. זו היתה נגיעה קלה בלבד. לפעמים לא צריך הרבה- אבל היה שם פחד, שהוצא לאור. שקיבל לרגע מקום, והזדמנות לגעת בו.

וזה הספיק. כמו קסם (אבל כל כך טבעי שכמעט לא מבחינים בו): לאחר כמה ימים, בזמן המקלחת, התחילה שיחה טבעית בינהם על פחד, על הבושה בהלרגיש פחד וחולשה, וכמה קשה לא להאמין לקול שצועק שמסוגל. לפתע הילד אמר: אמא נעים לי לשוחח איתך על זה. 

הפחד הפך נגיש- פחד שקיים אצל כל אחד, שהוא חלק מהחיים, כמו כעס, ואהבה, ועייפות. פחד שאפשר לקרוא לו בשם לתת לו צורה או הגדרה: הענן הלבן, השד שצועק, הלב שדופק מהר.

 יהונתן היה קורא לפחד שלו "התקף לב", ולמדנו לשאול כל התקף כזה: כמה גבוה הלב קפץ לתוך הגרון, כמה חזקות הדפיקות, כמה מזיעות הידיים. 

הפחד הפך למשהו שאפשר לגעת בו, לדבר איתו, לעקוב אחריו, להיות איתו במשא ומתן.  ומכאן יכול להתחיל עיבוד -אפשר לשחק אותו, לכתוב עליו שיר, לצייר אותו. לעשות ניסויים: מה מגדיל אותו ומה מקטין אותו. לתכנן: איך נתכונן  אליו ומה נעשה כשהוא יגיע. 

הפחד הוא עוד נוכחות בבית שלנו, שאנחנו לומדים לחיות איתה, עד שהיא מתעכלת ומתפרקת לאט לאט, ונטמעת במערכת החוויות שלנו. 

לאתגר את הפחד

וילד עם זאת,הסכנה הגדולה בפחד הוא הקבעון. השלמה עם הנוכחות של הפחד- אין פירושה לוותר לו, ולאפשר לו להתקבע. אנחנו משוחחים עם הפחד אבל לא נותנים לו לנהל אותנו.

אנחנו ממשיכים ומאתגרים את הפחד בעדינות, בודקים את גבולותיו כל הזמן, בתוך הקשר בטוח ומוגן, עם הרבה הסכמים, פרסים וחגיגות על כל ניצחון. אתמול לא העזנו לעלות במעלית, אבל הצלחנו קומה אחת- עם קצת בחילה ובכי. בעוד כמה ימים ננסה שוב. 

אנחנו לומדים, כמו בסיפור, שהפחד הוא ענן שמעצב תמונות ממש משכנעות אך לא אמיתיות. 

 ילד לא יכול לבחור את להוביל את עצמו בתהליך של חשיפה הדרגתית ובטוחה למקור הפחד. זה תפקידנו כמבוגרים לעזור לו בכך, גם כשזה לא נעים לו. כמובן במינון עדין, ומתוך שיח. אבל אני פוגשת הורים רבים, שמתבלבלים ומצפים שהילד יוביל תהליך כזה. זה לא יקרה…

 כשמבינים את הטבע המתפשט של חרדה מבינים שחייבים להתמודד איתה, אחרת היא גדלה. זו עוד הזדמנות, לצאת מהרחמים והדאגה-  אל האמונה ביכולת ובכוחות של הילד שלנו להתמודד. גם אם הוא סוחב על גבו משא כבד, המשא הגיע אליו כי הוא מסוגל לו. זו הדרך לבנות חוסן. 

ולסיום- החיים כתרופה 

בתקווה שפנינו לקצת שגרה יחסית (לחלקנו לפחות), חשוב לזכור את נהר החיים שממשיך וזורם, בוקר אחרי בוקר, לא משנה כמה חשוך היה בלילה, והוא הריפוי הגדול מכולם. לילדים יש כוחות חיים מופלאים, והחיים עצמם יודעים לעורר אותם בתוכם, במעגליות מרגשת. כל בוקר שהצלחנו ללכת לגן, ולייצר סדר יום דומה לאתמול - הוא צעד חשוב בדרך לניצחון על הפחד. 

זה הזמן לייצר שגרה, כמה שניתן, להניח בצד את מה שמקפיץ ומציף ומפזר, (למרות שקצת התמכרנו אליו), ולתת לזמן המבורך לעשות את קסמיו. 

בתפילה שהוא יצליח לחזק את כל אלו שזקוקים עכשיו לריפוי הפצעים ויעזור לנו להרים עיניים בתקווה אל אופק קצת יותר טוב  

הסיפור ליונתן >>